החלטה בתיק בש"א 6596/07

בקשה לדחיית ערעור על הסף ובקשה להארכת מועד להגשת ערעור

1.       המבקשים הגישו ערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל (כב' הרשם כדורי) בתיק הוצל"פ מס' 1-00-27072-03, מיום 28.5.07, לפיה נדחתה טענת "פרעתי", אותה טענו במסגרת הוראת סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל,    תשכ"ז - 1967.

2.       הודעת הערעור הוגשה ביום 8.7.07, וביום 13.8.07 הגישו המשיבים בקשה לדחיית הערעור על הסף מהטעם שהודעת הערעור הוגשה באיחור ובלא תצהיר (בש"א 6595/07). בתגובה, הגישו המבקשים ביום 23.9.07 בקשה להארכת מועד להגשת ערעור ותצהיר (בש"א 6596/07), ומכאן הבקשה שבפני.

טענות הצדדים

3.       בבקשה לדחיית הערעור על הסף טענו המשיבים כי תקנה 120(ב) לתקנות הוצאה לפועל קובעת כי ערעור בזכות יש להגיש בתוך 15 ימים מיום מתן ההחלטה, אם ניתנה בפני המערער, או מיום שהומצאה לו, אם ניתנה שלא בפניו. לפיכך, הערעור, אשר הוגש ביום 8.7.07, הוגש באיחור, שכן המועד האחרון להגשתו היה ביום 12.6.07. עוד טוענים המשיבים כי היה על המבקשים להגיש את ערעורם בדרך של המרצה בצירוף תצהיר לאימות העובדות.

4.       המבקשים, בבקשתם להארכת מועד להגשת ערעור, טוענים כי ערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל בטענת פרעתי יש להגיש בדרך שמוגש ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום, שכן סעיף 19(ג) לחוק ההוצאה לפועל קובע כי דין החלטתו של ראש ההוצאה לפועל לעניין ערעור הוא כדין פסק-דינו של בית-משפט שלום. משמע, ניתן לערער על החלטתו כשם שמערערים על פסק-דין של בית-משפט השלום, ואין להחיל עליו את תקנות ההוצאה לפועל. עוד טוענים המבקשים כי סיכויי הערעור להתקבל הם רבים וטובים, וכי הנזק שיגרם להם אם הערעור ידחה הערעור על הסף גדול מהנזק שעשוי להיגרם למשיבים.

דיון

5.       הדין בנוגע להגשת ערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל בטענת פרעתי.

הוראת סעיף 19(ג) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, הדנה בהחלטת ראש ההוצאה לפועל בטענת "פרעתי", קובעת כי "בדיון לפי סעיף זה ינהג ראש  הוצאה לפועל כאילו היה בית משפט הדן בבקשה בדרך המרצה, ולעניין ערעור דין החלטתו כדין פסק דין של בית משפט שלום". הוראת סעיף 80(ב) סיפא, לחוק ההוצאה לפועל, קובעת כי ערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל בטענת פרעתי לפי סעיף 19 לחוק, יהא בזכות. הוראת סעיף 120(ב) לתקנות ההוצאה לפועל, תש"ם-1979 קובעת כי הערעור יוגש בתוך 15 ימים מיום מתן ההחלטה אם ניתנה בפני המערער, או מיום שהומצאה לו, אם ניתנה שלא בפניו.

הוראת סעיף 19 (ג) לחוק ההוצאה לפועל באה להקנות לבעל דין זכות ערעור מהותית ואין בה כדי לקבוע כיצד ובאיזה מועד יוגש הערעור. נקבע כי אופן הגשת הערעור והמועד להגשתו הנם עניינים שבסדרי דין, ותקנות סדר הדין האזרחי נסוגות בעניין זה מפני הוראות תקנות ההוצאה לפועל, שכן מסגרת הזמן המותווית בתקנה 120(ב) לתקנות ההוצאה לפועל מהווה דין מיוחד הגובר על תקנה 397 לתקנות סדר הדין האזרחי, המסייגת את תחולתה למקרים בהם אין הוראת חיקוק אחרת הקובעת מועד להגשת ערעור (ר': רע"א 3878/96 חב' בניני קסטנברג בע"מ נ' עיריית הרצליה, פ"ד נ(2) 571 (1996); רע"א 5358/98 שוקר נ' שוקר, תק-על 98(4) 335 (1998), וכן בספרו של ד' בר אופיר הוצאה לפועל, הליכים והלכות (מהדורה שישית), עמ' 211). לפיכך, המועד להגשת ערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל בטענת "פרעתי" הנו בתוך 15 יום מיום מתן ההחלטה, כקבוע בתקנה 120(ב) לתקנות ההוצאה לפועל, בדרך של המרצה בצירוף תצהיר לאימות העובדות. בענייננו, החלטת ראש ההוצאה לפועל ניתנה ביום 28.5.07, ולפיכך, עולה כי הערעור הוגש, אפוא, באיחור.

6.       לעניין הארכת מועדים, קובעת תקנה 128(א) לתקנות ההוצאה לפועל כי "מועד שבסדר דין בפני בית-משפט, רשאי בית המשפט להאריכו, לפי הקבוע בתקנות סדר הדין".

7.         מועד להגשתו של ערעור אזרחי קבוע בחיקוק, ועל כן חובה על המבקש הארכת מועד לבסס בקשתו על "טעם מיוחד", זאת כאמור בהוראות תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. יודגש כי בנושא זה מקפידים עם בעל הדין הקפדה יתירה (ר': זוסמן, סדרי הדין האזרחי  (מהדורה שביעית, 1995) עמ' 897). יתירה מזו, גם מקום שהמבקש אינו חייב להראות "טעם מיוחד", כדי לזכות בהארכת מועד, לא יאריך בית המשפט את המועד כדבר שבשיגרה, אלא אם הראה המבקש צידוק לכך (שם, ס' 682). טעמים מיוחדים, אף שאלה לא הוגדרו באופן שיטתי וכולל, ייבחנו  לפי נסיבותיו של כל מקרה לגופו. בין היתר, ייבחנו משך האיחור, "האם הבקשה הוגשה בתוך המועד להגשת ההליך, מהו הטעם שהציג המבקש להגשתו של ההליך באיחור,  מידת ההסתמכות של בעל הדין שכנגד על האיחור, וכן סיכוייו הלכאוריים של ההליך לגביו מוגשת הבקשה להארכת מועד. ככל שסיכויי ההליך לגופו נחלשים או אף אפסיים, כך נחלשת ההצדקה מבחינת האינטרס של בעל הדין שכנגד ושל הציבור בכללותו למתן ארכה להגשתו" (ר': בש"א 5636/06 נפתלי נשר נ. שלומי גפן כב' השופטת ד' בייניש (כתוארה אז), לא פורסם).

       בעיקרון, בתי-המשפט נטו להיענות לבקשה להארכת מועד שעה שהנסיבות, בעטיין חל האיחור, לא היו בשליטתו של בעל הדין - המבקש. כדוגמא, הוכרה מחלת בעל הדין כטעם המצדיק הארכת מועד. מנגד, בצידה האחר של משוואה זו, לא הוכרו טעמים הנעוצים  בבעל הדין עצמו כטעמים המצדיקים הארכת מועד (ר': בש"א 1038/85 בע"א 64/85 בנק צפון אמריקה בע"מ נ. עומר גלבוע חברה לבניין ועבודות עפר בע"מ (בפירוק)). בלשון אחר, ככלל, נועדו "הטעמים המיוחדים" לסלול  דרכו של בעל הדין ולפתוח לו שערי בית המשפט, מקום בו סוכלה כוונתו להגיש ערעור, בשל אירועים שמחוץ לשליטתו הרגילה או בשל תקלות שלא יכול היה להיערך אליהן מראש (ר': ע"א 6842/00 ידידיה נ. קסט, פ"ד נה (2) 904). ומנגד - אין בטעמים המיוחדים משום ראש גשר כדי לפרוץ דרך למי שבשקידה סבירה יכול היה לנקוט פעולה במועד מוקדם ולא עשה כן מתוך בחירתו שלו. 

8.     יישום האמור לעיל מוליך למסקנה כי דין הבקשה להידחות: בענייננו, המבקשים לא הרימו את הנטל להראות כי נתקיים טעם מיוחד המצדיק את הארכת המועד להגשת הערעור דנן. טענות המבקשים, הן בדבר קיומם של סיכויים טובים לקבלת הערעור, והן באשר לעדיפותן של המבקשים במאזן הנוחות לעומת המשיבים - נטענו בעלמא, ללא פירוט ונימוק. יתרה מכך, התצהיר שהגשתו מבוקשת ניתן על-ידי ב"כ המבקשים, ולא עולה ממנו כי הוא מצהיר על העובדות המפורטות בהודעת הערעור מידיעה אישית. בנוסף, ב"כ המבקשים העלה את טענותיו באשר לדרך הערעור הנכונה בנסיבות דנן על-סמך פרשנותו הוא את חוק ההוצאה לפועל והתקנות הנלוות לו, ומבלי שהציג ביסוס משפטי רלבנטי. אמנם, בענייננו לא עלתה טענת "טעות שבדין", אך לעניין זה יוער כי טעות שבדין עשויה להוות "טעם מיוחד" להארכת מועד, אך נדרשות "נסיבות מיוחדות של אי בהירות בדין החל או במובנו, המצדיקים ומסבירים את האיחור". לבד מעשיית הטעות  בתום-לב, צריכה הטעות להיות סבירה על-פי קנה מידה אובייקטיבי במידה המצדיקה פגיעה בציפיותיו של בעל-הדין שכנגד לכך שההליכים בעניינו יסתיימו (ר': בש"א 443/02 מנהלת הארנונה המועצה המקומית שבי ציון נ' שירותי בריאות כללית, תק-על 2002 (1) 275; רע"א 1656/06 א' גרנד אלקטריק ישראל בע"מ נ' LEGRAND SNC, לא פורסם). בענייננו, המצב המשפטי באשר למועד להגשת ערעור על החלטת ראש ההוצל"פ בטענת "פרעתי" הוא ברור וכבר נקבעה בו הלכה, כמפורט לעיל, ועל-כן אין לראות בפרשנות ב"כ המבקשים את הדין החל בעניין דנא, לכשעצמה, טעם מיוחד להארכת המועד.

לפיכך, וכאמור, הבקשה להארכת מועד נדחית.

ניתנה היום כ"ה בחשון, תשס"ח (6 בנובמבר 2007) בהעדר הצדדים

המזכירות תשלח עותק ההחלטה לצדדים.